במילים שלהם

שמי לליב, אני בת 19, שנה שלישית באנסמבל.                           בהתחלה כשהצטרפתי קצת פחדתי כי זה היה חדש, אבל לא לקח יותר מ -30 דקות עד שהבנתי לאיזה מקום מדהים הגעתי.

​האנסמבל מלא בדעות, בתרבויות ובסיפורים, כל אחד בנפרד מזה שנים.

והחלק הכי יפה הוא שכאשר השיעור מתחיל שום דבר לא מונע מאף אחד פשוט לפעול.

מרגע שאתה עובר דרך דלת האנסמבל אתה שווה בין שווים. אני אפילו מרגישה מבורכת להיות וקשה מאוד לגרום לי להרגיש ככה.

האנסמבל נותן לי מקום להשתחרר. אני יכולה לתת לרגשות שלי להשתחרר במהלך סצנות ואין שום דבר שאני אוהבת יותר.

המקום המדהים הזה מאפשר לי להוכיח לעצמי שעם כל טירוף החיים אני יכולה להרגיע, לשים הכל בצד ולעשות את מה שגורם לי להרגיש הכי טוב שהוא משחק. כל החלומות שלי להגשים את עצמי בתיאטרון / טלוויזיה בישראל ולעבור לשאר העולם היו קטנים מאוד לפני כן. עכשיו אני מאמין שאני יכול לעשות הכל. האנסמבל העניק לי את המתנה החשובה ביותר שתוכל להעניק לאדם שהוא הידע שאני יכול, ולא משנה כמה דברים עומדים בדרכי, אני אשיג את המטרות שלי. אין מקום מדהים יותר, כל ילד הוא קסם בצבע שונה.

הצטרפתי לאנסמבל לפני שנה וחצי. בהתחלה לא הרגשתי 100% נהדר, אבל עם הזמן הבנתי איך זה פותח לי דלתות למקומות שבכלל לא חשבתי להסתכל עליהם. בשבילי זה מקום להיות אני לאורך כל הדרך, לחשוף צדדים שונים בעצמי ולדבר על דברים שאני לא יכול לדבר עליהם בשום מקום אחר. אפשר לומר שזה מקום השחרור שלי. אני מאוד אוהבת להגיע לאנסמבל כי זה באמת מקום שיכול לשנות אותך בדרכים רבות, יכול לגרום לך להיפתח, להוציא אותך מהקופסה, וזה פשוט מקום פעיל שגורם לך לזוז. דרך האנסמבל הבנתי מה החלום שלי, שהוא להיות פסיכולוגית שעוזרת לאנשים בעזרת תיאטרון כמו האנסמבל ואני מאמינה שאצליח.

עליתי לארץ לבד במסגרת תוכנית שמאפשרת לתלמידי תיכון לגור בפנימייה וללמוד בבית ספר בדיוק כמו ישראלים שנולדו וגדלו בארץ. אריאל(אחד המורים באנסמבל) שלימד תיאטרון גם בפנימייה שלי סיפר לי על האנסמבל ובעקבות זה הצטרפתי.. הייתי כבר בכיתה י״ב, שנה רביעית בארץ, אבל עדיין היו לי קשיים עם עברית שאת השפה הזאת לא ידעתי לפני עלייה לארץ והאנסמבל מאוד עזר לי לשפר את העברית שלי. מכיוון שאני לבד בישראל והתגוררתי בפנימייה, האנסמבל הוא המקום שבתקופה הזאת הפך לי לבית בישראל, לא פיזית אבל מנטלית, כי פה יש אנשים שאוהבים אותך ומקבלים אותך כמו שאת. כמעט מהתחלה אני הרגשתי פה כמו באיזו מקלט שפה כאילו הייתי מוגנת מכל הרוע של החיים בפנימייה ומהבדידות אותה הרגשתי מאז העלייה. המורים פה לא רק לימדו תיאטרון, אלא ניסו למצוא דרך לכל חניך ולעזור לו להתפתח גם על הבמה וגם בחיים רגילים מחוץ לאנסמבל, והם מאוד עזרו לי להאמין בעצמי ולקבל את עצמי כמו שאני. כשסיימתי תיכון ונשארתי לגמרי לבד בארץ הייתי בתקופת מעבר מאוד לא פשוטה, וכל מי שהיו לי בארץ אז זה היו חברים שלי מאנסמבל שעד עכשיו חלק בלתי נפרד מחיי וחברים הכי טובים שלי לכל חיים

אחרי שהתגייסתי כבר לא יכולתי להמשיך באנסמבל, אך המקום הזה תמיד היה נשאר אצלי בלב, ואני באתי לבקר בהצגות ובחזרות. עכשיו אני השתחררתי וחוזרת לפה עם אושר ושמחה רבה

בסך הכל התלהבתי משחקן בשם דילן אובריין ואמרתי מעניין אם גם אני יכול לשחק כמוהו.. וכמה ימים לאחר מכן חבר שלי מציע לי לבוא לאנסמבל, ואמרתי לעצמי זה בטח גורל.. הלכתי לאנסמבל כילד חסר בטחון בלי שום דבר לעשות אחר הצהריים בלי חברים ואפילו בלי שום כשרונות. אני כמעט שנתיים באנסמבל ואני מרגיש שהחיים שלי השתנו מקצה לקצה מאז שנכנסתי: יש לי בטחון עצמי, חברים, חוויות, כשרון חזק במשחק, זכרונות מדהימים, התנסות בעינייני החבר'ה, אופי יחודי שאני אוהב ואין סוף תמיכה מהקבוצה שלי. רק בזכות כל המחמאות, התמיכה, ההשקעה והאכפתיות שנתנו אני עולה על הבמה או מתייצב מול המצלמה ואנשים שאני לא מכיר מוכאים לי כפיים וזה מרגיש כמו כמה רגעים בגן עדן וזה עושה אותי רק יותר מאושר ויותר להוט לאתגר הבא שלי.

הצטרפתי לאנסמבל בסתיו 2018. מצאתי קבוצה של אנשים שונים אחד מהשני שהגיעו מאותו הרקע שלי

השנה הראשונה בתיאטרון הייתה שנה של לימוד דברים חדשים, דוגמאות ומשימות.

מאז שאני לומדת בבית ספר פרטי, מבחינתי המקום הזה הפך להיות בית שני באנסמבל אנחנו לומדים משחק מקבלים אוכל ופוגשים חברים

במקום הזה הבנתי איזה מקצוע אני רוצה - שחקן.  ותיאטרון מאפשר לי לקבל את החוויה הנכונה והזדמנויות אחרות.

לסיום, אני יכולה לומר שבתיאטרון אתה תמיד יכול לשחרר את הרגשות שלך, להביע את דעתך, לשתף את מה שמדאיג אותך.  כל זה עזר לי מאוד.

בעיניי האנסמבל הוא כמו נרניה, מקום מדהים שאתה לא יכול לא לדמיין בו. תמיד מחכה לך הפתעה. יש לי הרגשה שמשהו מרגש עומד לקרות בכל פעם שאני מגיעה לשם. האנסמבל הוא המקום שעזר לי להגשים את החלום הגדול ביותר שלי - משחק, ולא רק משחק אלא תיאטרון. האנסמבל גרם לי לחלום בגדול, לחשוב שאני יכולה, יתכן שיגיע יום וגם אני אהיה על הבמות הגדולות בעולם יחד עם מיטב השחקנים והשחקניות. כמו שרוב החברים שלי באנסמבל יודעים - אני ערביה. עכשיו, אם ניכנס לוויכוח המטופש אם אני פלסטינית או ישראלית אני מעדיפה להישאר עם הדת שלי ולהגיד - היי, אני איה, אני מוסלמית ואני אישה. בלי הגדרות ושטויות, מה הבעיה בשבילי להיות פשוט אני כאדם ולא להיתפס בסטיגמות של 'אוי היא ערבייה אז היא אוהבת חומוס, אוי היא מוסלמית אז היא חייבת להיות טרוריסטית, אוי היא אישה אז היא' בטח תבזבז את חייה במטבח עם ילדים ". אז לא! אני איה אני מוסלמית באמונתי, ואני אישה חזקה שלא מפחדת מכלום, ובעיקר לא מפחדת לחלום ולעשות ולהראות העולם שאני, לא משנה מה או מי אני